טקסטיל ואומנות אתיופית

המגמה העולמית של חזרה אל יצור ארטיזנלי היא תגובת נגד לתיעוש ולייצור ההמוני. עבודות בעלות זהות מובהקת הן תגובת נגד לגלובליזציה. עבודות יד מסורתיות, בסדרות קטנות, ומחומרי גלם איכותיים ואותנטיים, המבוצעות על ידי בעלי מלאכה מיומנים שעבודתם נשענת על מסורת בעלת שורשים תרבותיים הן חלק עיקרי במאפייני המגמה העוסקת במלאכות יד מסורתיות.

עמותת אלמז מקדמת ומעודדת  אמנים יוצאי אתיופיה. העמותה קמה מתוך הבנה שקליטתם של יהודי אתיופיה מלווה עדיין בקשיים ותסכולים רבים. חזון העמותה הוא פיתוח היצירתיות ושימור עבודות היד של הקהילה שלא רק על מנת לעזור לנשים אלא גם מתוך רצון לקירוב של החברה הישראלית לאמנות הטקסטיל המסורתית האתיופית, הכוללת עבודות רקמה צבעוניות וססגוניות המתייחסות לסצנות מחיי היום יום באתיופיה.

אלדד טרקה בן העדה בוגר סטודיו  B6 ושנקר במסלול טקסטיל מבטא בעבודותיו את הצבעוניות האפריקאית, הצורות והקעקועים המסורתיים ומשלב אותם עם חומרים חדשים וצורות חדשות בעבודות ידניות וממוחשבות היוצרות מראה עכשווי. טרקה, שחקר את הרקמה האתיופית, קליעת הסלים והלבוש האתני משתף פעולה עם עמותת אלמז, המייסדת שלה סמדר מסינג ונשות העדה בפרויקטים המשלבים רקמה המסורתית באוריינטציה עכשווית.

על כריכת הספר 'קמיעות וכמיהות' הסוקר 30 שנה של אומנות יוצאי אתיופיה בישראל, שהוציאה העמותה בסיוע מפעל הפיס, מתנוססת מצד אחד עבודת רקמה מסורתית ומצידו השני עבודה עכשווית של טרקה.

התמונות באדיבות עמותת אלמז.

אלדד טרקה מדריך נשים אתיופיות בקורס רקמה במרכז קליטה. עמותת אלמז

עבודות רקמה בהדרכת אלדד טרקה. עמותת אלמז

מימין עבודת הרקמה המסורתית המופיעה בחזית הספר 'קמעות וכמיהות'. משמאל צידו השני של הספר עם עבודתו של טרקה.

עבודת הרקמה המסורתית המופיעה בחזית הספר 'קמעות וכמיהות'.

עבודת רקמה שנעשתה במסגרת עמותת אלמז.

עבודת רקמה שנעשתה במסגרת עמותת אלמז. קמע מלכת שבא. עמותת אלמז

מיכל ממיט וורקה הוכרזה השבוע כזוכת הפרס ע"ש מירון סימה לאמנות חזותית 2019. ממיט וורקה, ילידת 1982, עלתה בגיל שנתיים מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע משה וגדלה בנתניה. היא בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר (2013), והשכלתה הציורית כוללת גם הכשרה אצל  ישראל הירשברג  וארם גרשוני. בשנים האחרונות היא חיה ויוצרת בתל אביב. בעבודותיה מחברת האמנית בין יופי, אהבה ומסורת ועושה שימוש בטקסטיל אתיופי מסורתי- צעיפים ושמלות או חפצים המסמלים את העדה.

בנימוקיהן לזכיה כותבות השופטות: "מיכל ממיט וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה ובשגרת הקיום של חבריה בישראל, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של ממיט וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי."

מיכל ממיט וורקה, יין ברקן מאחורי השחורים, 2018.

מיכל ממיט וורקה,דיוקן עצמי עם משה 2018.