על המשמרת

יונית קריסטל- האישה הנחושה ויוצאת הדופן שלקחה על עצמה את  מלאכת הקודש של שימור מלאכות עתיקות בארץ ישראל  מתארחת בבלוג עם ספרה החדש

אל מול הקוטב של הטכנולוגיות המתקדמות בעולם הרחב ניצב קוטב המלאכות המסורתיות הזוכה לתחיה מחודשת דווקא בגלל הקידמה הטכנולוגית. מגמה זו הבאה לידי ביטוי באופנה, ברקמות ובתיפורים וכמובן שגם בתחום עיצוב הבית שלאחרונה מרבה לשלב מוצרים קלועים בעבודת יד בתמהיל המוצרים של הקולקציות.

יונית קריסטל היא מפעל שימור של אישה אחת שכבר 14 שנה נושאת בעול השימור המקומי. לרגל צאת ספרה החדש 'קליעה מדור לדור' שמענו ממנה על הקראפט המקומי. בנוסף להיותה משמרת קריסטל היא אמנית יוצרת ולאורך השיחה שלנו ידיה הטובות טוו צמר.

יונית קריסטל צילום: עדי סגל

איך הגעת להיות משמרת מלאכות?

אמא שלי היתה מורה למלאכה ואבי היה צורף חובב שאהב כל חומר שהוא וגדלתי באוירה הזו. אני זוכרת את עצמי עוסקת במלאכות שונות מגיל צעיר. זה מה שעשיתי בכל החופשים שלי. אמי היתה בעיקר מורה לאריגה ואורגת. ארגתי מגיל צעיר. הצד האתנוגרפי (תיאור מדעי של עמים, כגון מנהגיהם, אורחות חייהם או סימניהם הפיזיים) עניין אותי מגיל צעיר. בגיל 13 יצאתי לטיול מודרך עם החברה להגנת הטבע בדרום הר חברון באזור סוסיא והיו שם נשים שארגו שטיח. כל הקבוצה הלכה ואני נשארתי להסתכל עליהן ואחר כך כתבתי על כך ביומן שלי. תמיד התעניינתי אבל זה לא היה המקצוע זה היה עיסוק לצד דברים אחרים.

ההחלטה להקדיש לכך את החיים היתה לפני 14 שנה כשהיינו בטיול רגלי באזור עמק האלה לגליל ואחת ממטרות הטיול היתה למצוא נשים שילמדו אותי לקלוע בקש חיטה. בכל המקומות שהגענו אליהם למרות שראיתי את פרטי הקש, כאשר שאלתי אם יוכלו ללמד אותי, כולם השיבו בשלילה. שכולם מתו "בטלו" (בערבית) אין יותר כאלו שעושות זאת ואין יותר מי שיכול ללמד. זה היה אצלי נקודת האל חזור כשהבנתי שהמלאכות האלו עוברות מהעולם עכשיו. שהדור של הזקנות עדיין יודע ודור אחד מתחת כבר לא יודע ואם לא נציל את כל הידע הזה מהזקנות והזקנים כל הידע הזה ימות יחד איתם.

תמיד הייתי יוצרת ובאותה תקופה היה לי עסק של מנשאי תינוקות שאני עשיתי. סגרתי את העסק הזה והחלטתי שאני לגמרי מקדישה את עצמי לשימור מלאכות.

כיצד מתבצעת בפועל הלמידה?

אני רואה את העסק שלי כעסק חברתי. כל העניין של שימור המלאכות יש לו ערך חברתי וחלק מהעניין הוא שכשאני מוצאת זקנות שיכולות ללמד אותי גם הן תתפרסנה מהעסק הזה- מהלימוד.

אחת הסדנאות הראשונות המרגשות שיזמתי היתה סדנה לאריגה בנול קרקע אצל בדואית מאזור יריחו. זו היתה סדנה של יומיים בה נשים יהודיות (וגם גברים) הגיעו  ללמוד ממנה ושהינו בבית שלה יומיים. גם היום  החוויה היא לא רק של לימוד המלאכה אלא של כל ההווי שמסביב,  כדי לראות את המלאכה הזו בקונטסט החברתי שלה בתוך התרבות ממנה היא באה. אני עושה גם סדנאות אצלי אבל זו כמובן חוויה אחרת לעשות זאת מחוץ לקונטסט מאשר ללמוד אצל אישה בדואית שעושה זאת מגיל 12.

לימוד אצל פאיזה.

איך אתן מתקבלות בכפרים הבדואים והפלסטינים?

המטרה שלי היא גם לעורר. לא כל יום מגיעות נשים יהודיות לבית שלהן בשגב שלום למשל, כדי ללמוד מהן וזו אטרקציה. כל השכנות באות לראות ואני מקווה שזה גורם להם להעריך את התרבות שלהן – שהינה, באות נשים מכל קצוות הארץ במיוחד ללמוד זאת. הנכדות של אמנה, האורגת הראשונה שעשינו אצלה ארבע סדנאות, הן גם  השתתפו ומתחו נול. אני לא חושבת שהן ממשיכות זאת אבל זה בהחלט עורר סקרנות.

אריגה בנול קרקע. צילום: גלית כהן

 יש מקרים בהם לא משתפים איתך פעולה?

היה אדם אחד שסירב. הוא קלע כסאות מסוף ואמר שאולי פעם הוא יחזור לעסוק בזה והוא לא רוצה מתחרים. אבל זה היה המקרה היחיד. בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. אנשים מגלים נדיבות מדהימה ברצון ללמד אותי. רובם לא למדו בצורה מסודרת והם לא רואים עצמם כמורים. צורת הלימוד שלהם היא תסתכלי ותעשי, כי ככה הם למדו. אין להם מתודה ללימוד. בסדנאות שאנחנו עושים יחד מתבטא שיתוף הפעולה. הן מראות ואני מלמדת בשיטה מתודית, וזה שיתוף פעולה מאוד מוצלח כי הידיים שלהן יודעות לעשות את זה מגיל 12. זה דבר מדהים להסתכל על הידיים של פאיזה, שהיא בת  למעלה משמונים, עובדת. להסתכל על האצבעות שלה זו חוויה מדהימה בעייני. זה מרגש. היא יכולה לארוג עם עיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב. המלאכה זורמת בדמה. ללמוד מאנשים כאלו זו חוויה שעוד מעט כבר לא יהיה אפשר לחוות אותה. אני מתעדת ומצילה את הידע  אבל לא את האנשים.

יש מלאכות שנעלמו ולא הצלחת לתעד?

כן בטח. במיוחד אצל היהודיות. אני התמקדתי יותר באוכלוסייה ערבית ובדואית מהסיבה ששם יש עדיין כאלו שיודעות. באכלוסיה היהודית, זה החלק הכי מתסכל, כי אלו שעלו בשנות ה-50 לארץ היו צריכות להיות בנות 18 לפחות כדי להיות מיומנות במלאכה הזו והרבה מהן בטראומה. שם נתקלתי בהרבה סירוב כי כשהן הגיעו ארצה בשנות ה-50 אמרו להן 'תעזבו את זה, זה פרימיטיבי'. ישנה אורגת פרסיה מומחית לאריגת שטיחים פרסיים שנכדתה מכירה אותי והיא  רצתה לעשות פעילות לכל נשות המשפחה שבה הסבתא תלמד אותן לארוג. הנכדה ביקשה שאבוא לעזור לה להעביר את הסדנה לכל המשפחה והסבתא לא הסכימה. היא אמרה לה "זה פרמיטיבי היום זה מודרני ואנחנו לא עושות את זה". הנכדה התחננה בפניה ואמא שלה, הבת של האורגת, אמרה לה שכשהיא באה ארצה היא כל כך נעלבה מזה שאמרו לה שזה פרימיטיבי כי זאת היתה המלאכה שלה. היא הפנימה זאת. מדינת ישראל קמה כמודרנה והמלאכות הללו הוקעו כפרמיטביות. ויש עוד סיפורים כאלה. ישבתי פעם עם אישה כורדית מדרום הארץ שגם היא היתה אורגת של שטיחים פרסיים בכורדיסטן ואלו סיפורים קורעי לב. היא סיפרה שכשבאו לארץ הביאו איתם שטיחים מכורדיסטן כדי למכור ובתקופת הצנע לא היה להם מה לאכול והם מכרו את השטיחים שלהם שהשווי שלהם היה עצום, בגרושים. עכשיו כשהיא אישה מבוגרת היא הולכת למועדון קשישות ושם נותנים להם כל מיני עבודות של השחלת חרוזי פלסטיק ורקמה על רשת פלסטיק. זה לעג עבורה, והיא ביקשה לעשות את מה שהיא יודעת. היא יודעת לסרוג גרביים כורדיות שהן גרביים עם דוגמאות מאוד מורכבות על חמש מסרגות והיא אומרת "אני רוצה לעשות את זה אבל המנהלת של המועדון לא מרשה לי".

בעדות ישראל יש המון מלאכות שנעלמו. לצערי אין תמיכה לשימור העניין הזה. הלימוד הוא על חשבוני ולי אין תקציב. אני לא טובה בגיוס משאבים.

הנשים הערביות גילו נדיבות מופלגת הן שמחו שאני מתעניינת ולא היה אכפת להן שאני יהודיה.

אין להן תחושה של ניכוס הידע שלהן?

לא. אבל גם באתי עם בן זוגי שמדבר ערבית טובה והסברנו להן את הרצון ובאנו מלכתחילה עם הרבה כבוד.

מהו פריט הטקסטיל שלמדת את הכנתו ו/או יצרת והכי ריגש אותך?

השטיח הראשון שארגתי לפני 22 שנה. זה היה בדרום הר חברון וישבתי שם חודשיים עם אחת הפלחיות משוכנות המערות. היא גזזה את הכבשים שלה ויחד טווינו צמר. אני צבעתי את הצמר הזה בצמחים שמצאתי באיזור ואז ישבתי וארגתי מזה שטיח. זו היתה חווייה מאוד חזקה של יש מאין. ממש התחלנו מהכבשים שלה וגמרתי עם שטיח שאת כולו עשיתי לבד עם עזרה שלה בטוויה. השטיח הזה שימש אותנו כשטיח של הבית וקיץ אחד העליתי אותו לבוידם וכשבאתי להוציא אותו בסתיו כמעט ולא נשאר ממנו כלום. חיפושיות צמר אכלו אותו.

אילו מלאכות בהן את יוצרת ושאותן את משמרת הן מלאכות מעולם הטקסטיל?

טוויה, צביעה טבעית, אריגה, ליבוד (אני לא מומחית לליבוד ולא מצאתי עדות לכך שזו מלאכה מסורתית של הארץ) וכן קליעה שזו אומנות סיבים. אחד הספרים שהשפיעו עלי הוא ספרו של מעצב הטקסטיל                                                Ed Rossbach  Baskets as textile art    בו הוא מתייחס אל הקליעה (מחצלות וסלים) כאל סוג של טקסטיל. קליעה ברחבי העולם נחשבת כבת לאומנות טקסטיל. אני ניסיתי להכניס זאת גם בארץ שההתייחסות לקליעה תהיה כאל אומנות.

יצירה עכשווית שלך  מופיעה בספרה של אפרת דגני 'כחומר ביד היוצר' אותו סקרנו בפוסט מוקדם יותר. ספרי על היצירה האמנותית שלך ועל הקשר שלה לעבודת השימור

הקליעה המודרנית היא מאוד טרנדית כיום. בספר מופיעה תמונה של עבודה מודרנית בקליעה של סלים מאוד גדולים בגובה 2.70 מטר וזה ברור שזה מוציא את הקליעה מהכיוון המסורתי לכיוון של אמנות מודרנית שזה אחד מהדברים שקורים היום בעולם בתחום הפייבר קראפט. שימוש בטכניקות ישנות כדי ליצור אמנות חדשה על התפר שבין האמנות והאומנות. אני שותפה לתנועה הזו המציגה עבודות של אמנות מודרנית שעשויות כולן בטכניקות של אומנות  קליעה ואריגה.

חשוב לי להדגיש  שזה אינו שימור של מלאכות מסורתיות. שימור צריך להיות בעיני מאוד נאמן למקור. המסורת היא מטבעה שמרנית והאמנות היא חדשנית מטבעה, כך שזה לא ממש הולך ביחד.  אני מפרידה הפרדה מאוד ברורה בין שני התחומים שאם לא כן  אני חושבת שזה יכול להזיק.

מתייעצים איתי הרבה סטודנטים העוסקים בתחומים אלו והם אומרים שהם רוצים לעסוק בשימור המלאכה המסורתית. לקח לי כמה וכמה מפגשים עד שהגענו לניסוח ההבנה שזה לא שימור. המעצב והמעצבת רוצים ליצור משהו חדש והמשמר או המשמרת רוצים לשמר משהו ישן.

עבודת היצירה יכולה להיות בהשראה של טכניקה מסורתית אך זה לא שימור של המלאכה המסורתית כי המלאכות המסורתיות משתמרות בקונטקסט התרבותי שלהן או לפחות בקונטקסט הטכנולוגי המאוד מדוייק שלהן.

מהו השלב האהוב עליך בתהליך?

השלב האהוב עלי בתהליך זו העשייה. אני אוהבת לעשות. הידיים שלי כל הזמן עסוקות.

מאילו חומרים את יוצרת?

ביצירות שלי אני משתמשת רק בחומרים טבעיים למעט הצמר שאני מוכרת שהוא מיובא מפני שהוא מיועד לסריגה והצמר המקומי הוא לא תמיד מספיק רך בשביל זה. פרט לצמר הזה שאני טווה וצובעת אותו בצמחים, הייתי אומרת שכל החומרים שאני עובדת אותם אלו חומרים שאני אוספת בטבע.

מהי השכלתך בתחום?

אני מדריכת טבע ויש לי רקע בבוטניקה. לא לימודים פורמליים. אני אוטודידקטית. למדתי חקלאות אך לא סיימתי את התואר. עסקתי בפרמה קאלצ'ר ולימדתי זאת ואני משתדלת לחיות חיים כמה שיותר אקולוגיים.

אילו אתגרים מזמן תהליך העבודה?

האתגר בתהליך העבודה זה התקציב. התקציב הוא האתגר האמיתי. אני מתפרנסת מללמד, אך הדבר שיותר חשוב לי הוא ללמוד. התשוקה הגדולה שלי היא לשמר את הידע הקדום והדבר הראשון שיש לעשות זה המחקר וזה דורש הרבה זמן  ודורש הרבה משאבים והאתגר הגדול שלי הוא שאין לי את המשאבים האלה ואני צריכה לעשות זאת על חשבון הזמן הפרטי וזה זמן שאני לא מקדישה לפרנסה.

הספר הוא ממש דוקטורט. יצא בהוצאת פרדס אבל אני מימנתי את רובו.  זו היתה השקעה יקרה מאוד עבורי.

קריסטל חיה ביבניאל. היא מעבירה סדנאות אריגה, קליעה טוויה וליבוד וכן יוזמת סדנאות אצל נשים מומחיות בעלות ידע כגון, שימוש בנול קרקע שהוא הנול הקדום ביותר בו ארגו הבדואים והשבטים הנודדים את יריעות האוהל והשטיחים, אריגה בדואית מסורתית, תהליך עיבוד הצמר מהגז ועד לחוט, הלכה ומעשה.

ספר שהוא עבודת תיעוד ושימור עמלנית ומרתקת. ספר חובה למי שרוצה לקחת חלק ביצירה הטבעית של הארץ. צילום:מירב בן גוריון

הספר שכתבה ואותו הוציאה בהוצאת פרדס הוא דוקטורט לא פורמלי של מפעל חיים. ספר שהוא  אוצר בלום ועתיר ידע על מלאכות הלכה למעשה ולצידן סיפורים על קראפט מקומי בקונטקסט תרבותי. את הספר מימנה קריסטל כמעט לבדה ומכירתו אמורה לממן את הוצאתו.

יונית קריסטל

אתר שימור מלאכות מסורתיות https://www.old-crafts.co.il/

את הספר ניתן לרכוש ישירות במייל, דרך יונית קריסטל

yonitcrystal@gmail.com

מחיר: 180 ש"ח

עבודת קליעה וליבוד של יונית קריסטל. צילום: עדי סגל

עבודת קליעה וליבוד של יונית קריסטל. צילום: עדי סגל

עבודת קליעה וליבוד של יונית קריסטל. צילום: עדי סגל

יונית קריסטל. צילום: עדי סגל