מעגל סריגה- חלק ב

פוסט המשך ל'מעגל סריגה- פרק א' ובו סקירת מיצבי הטקסטיל בתערוכתו של האמן גיל יפמן קיבוץ בוכנוולד במוזיאון תל אביב

התערוכה של גיל יפמן במוזיאון תל אביב, אותה אצרה עדי דהן, אינה תערוכה קלה מעצם הנושא בו היא עוסקת: הפערים בין השואה לתקומה. שיתוף הפעולה של יפמן עם קולקטיב קוצ׳ינטה, אותו סקרנו בפוסט הקודם, בא לידי ביטוי בשתי עבודות העשויות מלאכת יד מסורתית כסריגה וליבוד. החיבור שעושה יפמן בין עבודת הקראפט של הפליטות חסרות המעמד שנמלטו מאיימת המלחמות באפריקה לבין נרטיב השואה והתקומה הישראלי, אותו הוא מציג בלב לבו של הממסד האמנותי האליטסטי, הוא חיבור מרתק ומרובד.

גיל יפמן ודב אור-נר. בתערוכה מוצג פרויקט חדש המעמיק את שיתופי הפעולה שמקיים יפמן בשנים האחרונות עם האמן דב אור־נר ועם קולקטיב קוצ׳ינטה. צילום: איציק בירן

גדר חיה

המיצב 'גדר חיה'  נסרג על ידי 265 מתנדבים שנענו לקול הקורא של יפמן והגיעו למוזיאון בכדי ליצור יחד, בהנחיית יפמן ונשות קולקטיב קוצ'ינטה, עלים עשויים צמר בסריגת קרושה למיצב.  בנוסף נעטפו בצמר סרוג גם חלקי הגזע. המיצב המדמה גדר חיה מבוסס על מכתב מ־1943 שבו הורה מפקד מחנה אושוויץ לראש המפעלים החקלאיים של האס אס להזמין שיחים, צמחים ועצים שישמשו כהסוואה טבעית ואסטטית למשרפות.

לבד מקועקע

שם העבודה 'אל מלא רְחָמִים' (רחמים במובן רחם) הוא שיבוש שם התפילה, שינוי המטעין את אלוהים במהות אימהית, וממלא אותו ברְחָמִים.

העבודה היא עיבוד משותף של יפמן ונשות הקולקטיב לאיור פרחי זיכרון מתוך איגרת אשר נשלחה לכל אם ואישה שכולה בגרמניה ביום האם של 1944, והיא נוצרה בעקבות דיון שהתפתח בין יפמן לנשות הקולקטיב על היות הרחם איבר פנימי אך לא בהכרח פרטי, ועל השכול שמוליד מלחמת הישרדות אישית.

הפרחים הוגדלו והועתקו מהנייר ליריעת צמר רך ברוח היצירה האנתרופוסופית, ושלל הגוונים רוסנו למונוכרומטיות ירוקה המאפיינת מדים צבאיים. ראשית, הכינו יחד יפמן ונשות הקולקטיב את המצע בטכניקת ליבוד רטוב: תהליך של שפשוף ודחיסה של סיבי צמר עם מים וסבון, עד להתלכדותם על בסיס של בד משי. הפעולה הידנית חוזרת על עצמה לאורך זמן, מספר רב של פעמים, עד להתלכדות מלאה. בתום הייבוש של יריעת הלבד, המשיך יפמן ליצירת הדימוי בפעולת הליבוד היבש: החדרת סיבי צמר למצע המלובד באמצעות דקירתם במחט, עד להיטמעות הסיבים ביריעת הלבד. הדימוי של זר פרחי הזיכרון, עבודת ידו של האמן, מקועקע על המצע המלובד, פרי העבודה הקולקטיבית.

יריעת הלבד המקועקעת שיצרו יפמן וקולקטיב קוצ'ינטה. זר המורכב מפרחים בשלבים שונים של פריחה וקמילה. צילום: מירב בן גוריון

מבט מקרוב. יריעת הלבד המקועקעת שיצרו יפמן וקולקטיב קוצ'ינטה. צילום: מירב בן גוריון

שפחת שדה

בעבודת סריגה זו, שהכניסה אליה הוגבלה מגיל 18, משחזר יפמן חדר מבתי הבושת שהופעלו במחנות ריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה, ובמרכזה בובה סרוגה של שפחת מין אנדרוגינית בגודל אנושי, בעלת איברים משוכפלים, שהפנים שלה זולג החוצה. לרוב הבובה מרוקנת מחיים, אך מדי פעם מגיע יפמן ולובש את השפחה הסרוגה, ממלא ומחייה אותה בגופו, מה שממניע מיצג פסיבי המאפשר רגע אינטימי בין האמן ובין הצופה. ההתרחשות בחדר, שאליו מומלץ להיכנס לבד, מתועדת דרך מצלמת אבטחה, וזמינה לצפייה באינטרנט 24 שעות ביממה, גם אחרי שעות הפתיחה של המוזיאון.

גיל יפמן שפחת שדה, מיצב סרוג (צמר, אקרילן, שיער, אריג ג'קארד, מנורת ניאון, פוסטר, מראה חד־כיוונית, מצלמת אבטחה, מיטה, מוניטור, וידאו בלופ) צילום: יח"צ

לרוב הבובה מרוקנת מחיים, אך מדי פעם מגיע יפמן ולובש את השפחה הסרוגה, ממלא ומחייה אותה בגופו. צילום: מירב בן גוריון

מבט מקרוב אל מיצב שפחת השדה. גוף הבובה עשוי לבד וצמר מונח על שמיכה עם הדפס גופות מתים. צילום: מירב בן גוריון

שפחת השדה. הפרגוד במיצב סרוג בסריגת קרושה. צילום: מירב בן גוריון

קיבוץ בוכנוולד

שם התערוכה 'קיבוץ בוכנוולד" מתייחס לפרשה היסטורית קצרה מסוף מלחמת העולם השנייה עד השנים הראשונות של מדינת ישראל, שבה קבוצת ניצולים ממחנה הריכוז בוכנוולד ביקשה ליישם אידיאולוגיה שיתופית ולממש עתיד יצרני וקולקטיבי מתוך האנרכיה של סוף מלחמת העולם השנייה. הניצולים בחרו בשם שתיאר את המקום שבו נפגשו והתגבשו כקבוצה – קיבוץ בוכנוולד. אך כאשר עלו לארץ על מנת לממש את חזונם המשותף, עלה קושי להכיל צירוף מילים כה חריג. שם זה שרד כארבע שנים והתגלגל עד שהתקבע שמו העדכני – קיבוץ נצר סרני.

בתערוכה מוצג הדגל המקורי של חברי קיבוץ בוכנוולד. צילום: מירב בן גוריון