לרקום, ללבד, לתפור ולסרוג את הילדות

'שומרת לילה- בואי לגן תכלת!', תערוכתה של האמנית הרב תחומית, אדוה דרורי היא תערוכה המתמודדת עם ילדות בחינוך המשותף באמצעות טקסטיל וקישוט, ונוצרה במגוון מלאכות כתפירה, ליבוד, רקמה וסריגה

אדוה דרורי, בת קיבוץ שריד בעברה, גדלה בילדותה בבית ילדים בלינה המשותפת. כמו בני קיבוץ אחרים, גם היא עמדה בלילות של פחדים וקראה: "שומרת לילה, בואי", לרמקול התלוי על קיר המסדרון בבית הילדים. הלינה המשותפת וילדותה בקיבוץ הם חומרי הנפש בהם היא עוסקת ביצירתה.

באמצעות תפירה, ליבוד, רקמה וסריגה, מלאכות המוגדרות לרוב כמלאכות של 'עמלנות נשית' היא כמו מבקשת לאחות את הקרעים של ילדותה וליצור מרחב לריפוי.

בחלל הגלריה, בין קירות כחולים, ועל מצע דשא סינטטי ירוק, ממוקם מחנה קטן וצבעוני של אוהלים, אשר מבט נוסף בהם מגלה כי נוצרו מעשרות בגדי תינוקות, התפורים זה לזה. מצד אחד מספקים האוהלים מרחב עוטף ומגן, ומאידך, זהו מרחב טורד מנוחה, מעצם חומריו (מצבור בגדי תינוקות, ללא גוף), השימוש שנעשה בהם וההקשרים שהם מעלים – חוויות של  יתמות, פליטות ועזובה.

בחוט רקמה אדום, במרקם סבוך ובעבודת יד עמלנית, תופרת דרורי ומחברת יחדיו בגדי תינוקות, חלקי בובות, צעצועים, טקסט וטקסטיל, אשר מתגבשים יחד למארג ביוגרפי, אותו לובשת האמנית כשמלה (כחלק ממיצג), תולה על הקיר או מציבה בחלל.

מסעה של דרורי הוא מסע של בירור עצמי, המתמקד באופן חומרי בעולם הטקסטיל. הטקסטיל, ובמיוחד הביגוד, היו עבורה, עוד בילדותה, אפשרות לבטא את השוני ואת הנבדלות שלה משאר ילדי הקיבוץ. סבתה תפרה עבורה שמלות מיוחדות, שונות מהלבוש האחיד שתפרו תופרות הקיבוץ עבור הילדים. עבור התערוכה תפרה דרורי, בעצמה, קולקציה של שמלות ערב מעוצבות מבגדי תינוקות.

השיח, אודות הלינה המשותפת בקיבוצים, שב ועולה כל כמה שנים, אולי כחלק מסגירת מעגל, פיוס או השלמה. דרורי מגייסת בתערוכה זו את התופרות של קיבוץ שריד, בניצוחה של 'שבי', המטפלת המיתולוגית שלה מבית הילדים, אשר, בהזמנה, תפרו עבורה 50 בובות בד בצבע תכלת.

התערוכה מוצגת בגלריה לאמנות ישראלית, מרכז ההנצחה, קריית טבעון

מועד נעילה: 22 לדצמבר 2019

מתוך טקסט של אוצרת התערוכה: מיכל שכנאי יעקבי

צילום:  דימה ולרשטיין