סיפורי טקסטיל
עבור לי אשכנזי (29) אמנית ויוצרת רב תחומית בוגרת לימודי אמנות במדרשה ובסמינר הקיבוצים, המתגוררת כיום במושב כמהין בנגב ועוסקת גם בהוראת אמנות, העיסוק ברקמה החל כתחביב. בתור ילדה אהבה את בתיהן של שתי סבתותיה, האחת בולגרית והשנייה עירקית, בהם היו תלויות רקמות שמשכו את תשומת לבה, ואליהן התייחסה ביראת כבוד. שם גם התפתחה אהבתה למוטיבים, לעומק, לצבעוניות ולעדינות.
הכרות ראשונה
המפגש הראשון שלה עם מלאכת הרקמה היה בשנה הראשונה של לימודי האמנות, אז רותקה למיטתה למשך שבוע בעקבות מחלה והרגישה שהיא חייבת לעשות משהו עם הידיים אבל לא התחשק לה לצייר. אמא שלה הציעה שתרקום וזו היתה ההתחלה. "התחלתי לרקום גובלנים הכי פשוטים ולאט לאט העמקתי בנושא" היא מספרת. בהמשך הלכה אשכנזי למורה מריה שילינה מומחית לרקמות עדינות שבאה מסנט פטרסבורג. במקביל, לרגל אירוסיה, קיבלה מסבתה הבולגריה ג'ני תמונה שתמיד ייחלה לה ובה רקמת פטיט גובלן של שתי ציפורים. "זה היה השלב בו החלטתי שאני מתחילה לרקום פטיט גובלנים".
רגע לפני שצוללים אל נפלאות הפטיט גובלן נספר שפטיט גובלן (או מיקרו גובלן) הוא מלאכה עתיקה מהמאה ה- 16 שהייתה נהוגה בבתי המלוכה באירופה. החוטים נרקמים עם מחט מאוד עדינה ודקה על בד גבינה או פשתן. הטכניקה נקראת רקמת ספירה, ואשכנזי מעדיפה לעבוד עם ערכות, אז הבד מגיע חלק עם תרשים ובו מיני צורות כשכל צורה מסמנת צבע. הבד נמתח על חישוק והתך הוא תך אלכסוני כמו בגובלן הנרקם בצפיפות רבה. הדימויים הנרקמים מדברים באותה שפה. פטיט גובלן זו עדינות לא שימושית המיועדת לקישוט בלבד. יצירות של פטיט גובלן ניתן למצוא כיום במוזיאונים באנגליה וצרפת.
ובחזרה לאשכנזי. רצה אלוהי הרקמה ובמקרה המטפלת של סבתה באותה תקופה רקמה אף היא פטיט גובלנים וזו לימדה אותה את המלאכה. לצורך זה החלו הסבתא, הנכדה והמטפלת להיפגש באופן קבוע בימי רביעי בארבע אחר הצהרים, לרקום יחד בביתה של הסבתא שהיה בית בולגרי טיפוסי עם ויטרינות וטפטים והמון טקסטילים רקומים ואחרים.
הסבתא היתה ביו כימאית ולמעשה אשכנזי מעולם לא ראתה אותה רוקמת למרות שהיא סיפרה שכצעירה עסקה במלאכת היד הזאת. רוב הרקמות שהיו לה בבית היו מאמה. הן היו שלוש בנות והאם הזמינה מרוקמת בולגריה רקמת פטיט גובלן זהה לשלושתן. תמונה של צייד, תמונה של ערמון ירוק ועוד. רקמת הציפורים שסבתה נתנה לה היתה רקמה שקבלה לפני שעלתה לארץ. היא עלתה כמעט בלי כלום אבל את תמונת הגובלן במסגרת המוזהבת היא לקחה עמה.
בערוב ימיה לקראת מותה, למרות שהיתה כמעט עיורת, היתה סבתה ממששת את הרקמה ומלווה את ההתקדמות של אשכנזי והן היו מגלגלות יחד חוטים.
אשכנזי מעידה על עצמה שהיא עושה זאת נטו מאהבה. "פטיט גובלן זה הבייבי שלי. הערכה תמיד איתי בכל מקום – ליד המיטה, אם זה בתור למשהו, כשאני טסה או מבלה עם חברים ומשפחה ואפילו בקמפינג.
יש אנשים שקוראים או מאזינים למוזיקה אני רוקמת. זה מקום המפלט שלי. יש ברקמת הפטיט גובלן משהו מאוד זן, את לא עושה את זה כדי לסיים אלא בגלל ההוויה של זה". רקמה אחת יכולה לקחת הרבה מאוד זמן אפילו שנים, ואשכנזי מעידה שלמרות הכרותה עם מעגלי וקבוצות רוקמות בארץ טרם מצאה מישהי הרוקמת בטכניקה זו בישראל. היא בקשר עם רוקמת מאיסטנבול ועם קבוצה מארצות הברית.
"בהתחלה זה היה מאוד קשה אפילו מייאש- זה פיקסלים מאוד קטנים בקושי הבנתי מה אני עושה ומה התמונה. לוקח הרבה זמן להבין מה אתה רוקם. ההתקדמות היא מאוד איטית אבל אני מאוד אוהבת את הציורים הנאיבים. אני אוהבת לרקום בעיקר ורדים".
שליחות
למרות גילה הצעיר יחסית לרוקמות המקומיות, היא מאוד מחוברת לקהילה הזו, במסגרת לימודיה הקדישה את עבודותיה לאמנויות המחט כמדיום נשי, וחקרה מדוע אומנויות המחט נקשרות עם נשים ומה היה מקומן של אומנויות אלו בתחום האמנות לאורך השנים. מחקרה מגיע עד למיתולוגיה היוונית, ובמסגרתו ראיינה רוקמות ותיקות בארץ והעמיקה עוד ועוד בתחום. יש לה אוסף רקמות שליקטה בכל העולם ופעם בשנה היא הולכת ליום הרקמה הבינלאומי שמתקיים בכפר סבא וחברה בקבוצת הפייסבוק 'רקמה סיפורים ותכים'.
עבור אשכנזי זו זכות להיות חלק והמשכיות מעולם שכבר כמעט ואיננו קיים. "אני מלמדת אומנות בבית ספר יסודי בשיטת מונטוסרי ופתחתי שם סדנת רקמת צלבים לילדים מכיתה א' עד ה'. בנים ובנות מחכים לשעת הרקמה שלהם".
"פגשתי את מרים ברק מורה מפורסמת לרקמה לפני כמה חודשים" היא מספרת "לקראת מותה היא רצתה למסור את החומרים שלה. למרות שגופה כבר בגד בה היא זוכרת בצלילות ובדייקנות כל פרט על הרקמה. היא הראתה לי רקמה שאמא שלה הסתירה בשואה, רקמה עם מוטיבים יהודיים שהאם השקיעה בבוץ ורק בסיום המלחמה הם הוציאו את הרקמה ושתפו אותה מהבוץ. מרים ברק תרמה לטובת התלמידים שלי חומרי רקמה. מרגש אותי שהיא העבירה את זה הלאה. אני מלמדת עם החומרים שהיא לימדה".
"רקמה זה עושר עילאי" היא מסכמת "זה נותן כל כך הרבה. הגוף צריך להתארגן למלאכת הרקמה מבחינת הנשימה וממש לאהוב את זה ולא לחשוב מתי זה יסתיים. אני עובדת על כמה רקמות במקביל וגם חלק אני לא תמיד מסיימת.
בשבילי זו הייתה התגלות שלא ניתן להבחין בין רקמה שאני עשיתי לבין רקמה שסבתא שלי עשתה לפני 100 שנה".
חדשנות
אשכנזי לא מעוניינת לרקום דוגמאות חדשות אלא נצמדת למוטיבים המסורתיים, השינוי היחידי שהיא עושה הוא חתימת שמה בראשי תבות על הרקמות, בו היא רואה אקט פמיניסטי המוציא את הרוקמת ממקומה האנונימי המסורתי.
לי אשכנזי מעבירה סדנאות רקמה לילדים
בפייסבוק: Lee Ashkenazi
מעוררת השראה