דנית פלג- בדים ובגדים 3D
דנית פלג היא יוצרת צעירה ופורצת דרך. פגשנו אותה בפוסט על אריגה שם נגענו בטכנולוגיית ההדפסה בתלת מימד וביקשנו לשמוע ממנה עוד על הדרך שהיא עשתה ועושה ועל העולם העתידני שכבר כאן בו נוכל להדפיס את פריטי הטקסטיל שלנו בעצמנו, ולא רק אותם. ראיון מרתק מלא השראה ונדיבות על יצירה ושיתופי פעולה וגם אם להיות מליציים על גאווה ורוח ישראלית.
התמונות באדיבות דנית פלג. צלמת: דריה רטינר
*ספרי קצת על עצמך ועל הרקע שלך בתחום.
למדתי 4 שנים עיצוב אופנה בשנקר. סיימתי לפני שנתיים. אהבתי להיות חלק מתוך התהליך כולו, כולל גם להכין את הבד שאני אוהבת. מה שהכי עניין אותי היה להכין את הטקסטיל עצמו שאיתו אכין את הפרויקטים שלי. לא עניין אותי לקנות את הבד ואז להכין ממנו שמלות יפות אלא גם להכין את הבד שממנו אכין שמלות יפות. כך יצא לי לעבוד עם הרבה טכנולוגיות שונות של אופנה כמו חיתוכי ליזר, הדפסי רשת, מכונות סריגה שסרגתי איתם חוטי ברזל. התנסיתי בהמון מדיומים שונים ולכן נראה לי מאוד טבעי לחשוב על פרויקט הגמר שלי בכיוון הזה של טקסטיל שהוא חדשני ולשלב בו טכנולוגיות. כך בעצם הגעתי להדפסות תלת מימד. אני לא מפחדת מטכנולוגיות. בן הזוג שלי עובד בסטרטאפ וכותב קודים, אז נכון שאני לא כזו אבל אני כן מכניסה לחיים שלי טכנולוגיות יותר מאשר מפחדת מהן. בעיקר כשזה מגיע למקום של יצירה.
כסטודנטית אהבתי לעבוד בדירה שלי ולעשות את הדברים בעצמי. חיפשתי דרכים לעשות משהו מיוחד ועצמאי שיעשה על ידי מהבית שלי עם יותר חופש ופחות אנשי מקצוע שצריך לחכות להם ולהיות תלויים בהם.
בשנה השלישית נסעתי לעשות סטאז' בניו יורק בבית אופנה שהוא מאוד אוונגרדי, יצירתי ואמנותי שנקרא "threeasfour . הבעלים היו חבר'ה מאוד מעניינים, שלישיה: ישראלי, גרמניה ולבנוני, ששנים עובדים יחד. יש להם אג'נדה קצת פוליטית ויצירתית. יצא לי לעבוד איתם על הקולקציה שלהם שהיתה מאוד מיוחדת באותה שנה והכילה 2 דגמים של שמלות שהודפסו במדפסות בתלת מימד. ראיתי את החלקים של השמלה מגיעים ואיך הם מתייחסים לכך והיה המון לחץ בסטודיו סביב 2 השמלות הללו. זו היתה קולקציה של 25 דגמים אבל על שתי השמלות האלו דיברו כל הזמן, כל היום. מאחר והם כאלה אמנותיים ופחות באוריינטציה של מכירה בכדי ליצור את הקולקציות, הם מגייסים כסף מתורמים שמאמינים במוצרים. מאחר וכל שמלה עלתה 30 אלף דולר הם עבדו נורא קשה לגייס את הכסף. חלקי השמלות הוכנו בבלגיה וזה יצר מתח גדול איך זה יגיע והאם זה יהיה טוב. הרבה מאוד לחץ.
אני אהבתי את הרעיון שאפשר לראות במחשב בול איך זה יוצא. הייתי מתגנבת להציץ במחשב.
החלקים הגיעו כחלקי פלסטיק נורא קשים וחשבתי שחייבת דרך לעשות את זה יותר קל. חזרתי לארץ ולקחתי קורס שפתח לי את הראש ב"בגדים חכמים". למדנו איך לעשות בגדים שאפשר לחבר אותם למחשב קטן ולשתול אותו בתוך בגד וככה הבגד יהיה אינטראקטיבי ויגיב למי שיהיה סביבו. עשיתי שמלה שאפשר לשלוח לה סמס ואם את שולחת לך סמס חיובי היא יודעת לזהות אותו ואז האורות על הבגד נדלקים עד שנוצרת צורה של לב. לאחר מכן הוזמנתי להציג את השמלה הזו בארוע טכנולוגי אליו באים מכל העולם. זו היתה החוויה הראשונה שלי של הצגת בגד בתערוכה או מוזיאון, וזו היתה חוויה מאוד משמעותית מפני שמלא אנשים התעניינו בשמלה ושלחו לה סמס. לי זו היתה נראית שמלה עם כמה לדים אבל ההתלהבות וההתעניינות היו אדירות.
עיתונאי שהיה שם עזר לי להבין שההתלהבות היא מעצם האפשרות והראשוניות של שליחת סמס לשמלה. זה היה בקיץ לפני תחילת העבודה על פרויקט הגמר והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו חדשני כזה שאף אחד לא ראה קודם. התלהבתי שאנשים מתלהבים מבגד.
אז כבר היה לי את את רעיון הדפסת הבגד במדפסת תלת מימד אבל לא ידעתי איך ומאיפה אצליח לגייס 60 אלף שקל לעניין.
ואז, במקרה, חבר נתן לי שרשרת תלת מימד. כזו שהודפסה במדפסות הקטנות שהן יחסית נגישות ובתל אביב יש אפילו כמה חנויות שנותנים שירות שאת יכולה כמו בפיתוח תמונות, לבוא עם איזשהו קובץ והם ידפיסו לך את זה בתלת מימד. כך נולד הרעיון. אם אדם הדפיס שרשרת ועיצב את זה כמו שהוא רוצה למה אני לא יכולה להדפיס שמלה או להדפיס חתיכת בד.
למזלי אני גרה בתל אביב וזו עיר מאוד חדשנית. יש פה המון אנשים חכמים ומדהימים שאם הם אוהבים את הרעיון שלך הם יהיו נדיבים עם הזמן שלהם, לא כמו בניו יורק שם לכי תמצאי מי שידבר איתך. פה אם את באה עם איזשהו רעיון ורושמת ומתעניינת באיזה פורום בפייסבוק- אנשים עונים לך. הישראלים זה עם של אנשים שאוהבים להרגיש שהם יכולים לעזור. ככה הגעתי לחלל עבודה המסובסד על ידי עריית תל אביב ובו יש כל מיני טכנולוגיות חדשות. זה היה מגניב. הלכתי לשם והיו שם מדפסות תלת מימד כמו שחיפשתי. ככה התחיל הפרויקט. התחלתי לחקור חומרים ולנסות להדפיס כל מיני טקסטילים וחלקים ובעצם ניסיתי להפוך את כל החסרונות שראיתי בסטאז' בניו יורק למשהו שהוא פרקטי, זמין וזול וגם גמיש. בניו יורק בזמן המדידות הדוגמניות היו הולכות והשמלות היו נשברות והיה צריך להרכיב את כל השברים. אני חיפשתי משהו גמיש שירגיש כמו בד ולא כמו פלסטיק. מצאתי חומר שמרגיש קצת כמו גומי והתחלתי להדפיס בגדים שבהתחלה היו רק חלקים מתוך בגד והיו מעורבבים עם בד. אחר כך הבנתי שאני יכולה פשוט להדפיס הכל ואין לי צורך לערבב את זה עם בדים ופשוט הלכתי על הרעיון שאני הולכת לעשות את זה 100% מודפס בתלת מימד ושאפילו הנעליים יהיו מודפסות. לפרויקט הדפסתי גם את משקפי השמש והאקססוריז. בשלב זה הבנתי מה המדפסת שהכי מתאימה לצרכי ומצאתי את האדם שמייבא אותן איתו עשיתי שיתוף פעולה והוא נתן לי להשכיר את המדפסות. כמו שאני אוהבת לקחתי את המדפסות הביתה וככה 6 מדפסות עבדו בשבילי 24/7 נון סטופ. הייתי קמה באמצע הלילה להחליף צבעים, להחליף חומרים, לראות שהכל בסדר ולא נתקע. את החלקים שהודפסו הדבקתי אחר כך יחד.
הג'קט האדום הוא הפריט הראשון שהדפסתי. הוא הודפס ב- 30 חלקים שלאחר מכן הדבקתי כמו פאזל תלת מימד. אי אפשר לראות את החיבורים כי זה מיועד להיות מחובר בצורה הזו. המגע הוא רך כמו בד, בד במגע גומי אבל בד. אנשים מאוד מופתעים כשהם נוגעים בזה, זה אולי נראה קשיח אבל המגע מאוד רך ונעים. אני מרצה המון ותמיד אני לובשת בגדים שאני עושה. אני לובשת אותם ימים שלמים עם עקבים וזה מפתיע עד כמה זה קל ונוח ורך לשבת ולהסתובב בהם. הבגדים מאוד אורירים ולעצמי אני עושה בטנה כך שזה לגמרי מרגיש בגד.
*אני מזהה אצלך בעיקר בדים שקופים. האם ניתן לייצר גם בדים אטומים לגמרי?
ניתן בהחלט ליצר בד אטום אך הוא יהיה יותר כבד. כרגע יש מחסור בחומרים והחומרים מאוד מוגבלים אך זה ילך וישתנה. עקרונית ניתן להדפיס כל מה שאת רואה בדמיונך. המחסום היחידי לטכנולוגיה הזו הוא מחסום הדמיון.
הטכנולוגיה עובדת בבניה של שכבה אחר שכבה, אחר שכבה כמו למשל באריגה. באריגה את מחברת חוט לתוך חוט לתוך לולאה, כאן זה בעצם אותו הדבר רק לגובה ואז את יכולה ליצר קונסטרוקציות שהן משוגעות והן נכנסות אחת לתוך השניה. בזכות הטכנולוגיה הזו ניתן ליצר הכל.
*מלבד מגבלת הדמיון אילו עוד מגבלות יש?
המגבלות כיום הן החומרים והזמן שזה לוקח. את פרויקט הגמר שלי שכלל חמש מערכות לבוש לקח להדפיס 2000 שעות בשש מדפסות. זמן ההדפסה התקצר מאז בשליש והיום לוקח לי 100 שעות להדפיס שמלה. זה עדיין לא לגזור בד ולתפור שמלה. המדפסות כרגע לא מיועדות בהכרח להדפיס בגדים ולכן הצורה והגודל של משטח העבודה קטן ולא מתאים, מה שדורש להדפיס בחלקים ואז להרכיב. אבל גם זה ילך וישתפר.
*כיצד את רואה את עתיד הדפסת התלת מימד בהקשר לטקסטיל ולאופנת הלבשת הבית?
תחום הלבשת הבית מאוד מתפתח בהקשר זה של מדפסות תלת מימד. משם זה התחיל מתחום עיצוב הבית. הקולקציה שלי היא חדשנית משום שהיא קולקצית הביגוד הראשונה שהודפסה כך מהבית במדפסות תלת מימד ביתיות. פריטים לבית, כל מיני ואזות וקישוטים ובתי מנורה מיוחדים כבר עשו, טקסטילים דווקא פחות. לא נתקלתי, אבל אין סיבה שלא. אומנם זה יכול לקחת המון זמן אבל גם לצאת מאוד יוקרתי. החלק היקר הוא הזמן שלוקחת ההדפסה.
*מתי להערכתך השוק של מדפסות התלת מימד יהפוך נגיש ולחלק בלתי נפרד מהנוף שלנו?
אני יכולה לחזות שבעצם הרעיון כאן הוא לא הדפסת הבגדים אלא הרעיון שהבגדים הופכים להיות קובץ. אני יכולה כבר היום באימייל לשלוח לך בגד כמו שאני יכולה לשלוח לך שיר. פעם היינו קונים דיסקים פיזיים כדי לשמוע מוזיקה היום אנחנו יכולים בטלפון שלנו להוריד קובץ מוזיקה. המוזיקה נהייתה דיגיטלית וזה מה שאני מאמינה שיקרה עם אופנה. אופנה תהיה פחות ופחות פיזית ויותר דיגיטלית. אנשים בזמן שלהם מהבית שלהם יוכלו להוריד קובץ מהמעצב שהם הכי אוהבים ולהחליט עם איזה חומר הם רוצים להדפיס. תהיה להם אופציה של צמר ואופציה עם כותנה או משי ובאותו היום לפי המזג אויר את תוכלי להחליט מאיזה בד את רוצה את השמלה שלך.
תוכלי להתאים את המידה ואת אורך השרוול. הקובץ הוא שלך, את תוכלי לגרור את הקובץ עם תיבת הנתונים שלך לתוך קובץ השמלה ופשוט לקבל אותה בגודל שלך בגזרה שלך.
*תהליך הדפסת פרטי הלבוש איך זה עובד? מי קהל היעד?
קהל היעד הוא קהל המתעניינים. התחלתי לפני כמה חודשים למכור בגדים. וכל בגד לוקח 100 שעות. קיבלתי הזמנה מראש מותג אופנה חדשני השאר זה מוזיאונים, אספני אומנות, בתי ספר לאופנה שיש להם אוסף של בגדים. זה בעצם כמו פריט אספנים מאחר וזה הבגד הראשון שניתן לקנות שאי פעם הודפס במדפסות תלת מימד. האנשים שקונים את הבגדים שלי לא כל כך אכפת להם ממה זה עשוי, אכפת להם יותר מהרעיון שזה משהו שהוא חד פעמי. וכמה פעמים אפשר לתפוס בעולם האופנה משהו שאין אותו באינטרנט ויש אותו רק במקום אחד? מלבד זה אני מרצה ומלמדת המון, מייעצת לכל מיני בתי אופנה ויש לי שיתופי פעולה מעניינים.
*את שנתיים לאחר סיום הלימודים. זה די מדהים המקום אליו הגעת.
בן הזוג שלי שהוא כאמור יועץ לסטרטאפים אמר שחייבים לצלם ולספר לעולם מה שאני עוברת כך שזה יספק מידע והשראה. הוא התחיל לצלם סרטון על התהליך ושיתף אותו בפייסבוק. אני כמובן שיתפתי פעולה אבל לא ציפיתי לכלום. הסרט קיבל 5 מיליון צפיות בשבועיים ואחר כך זה המשיך. כל העולם התחיל לדבר על זה וכל כתבה אפשרית מה'ניו יורק טיימס' 'וול סטריט ג'ורנאל' 'ווג' 'פשניסטה' שם זו היתה הכתבה הכי משותפת אי פעם. הכל התחיל מהסרטון בפייסבוק ומאז אני ממשיכה נון סטופ עם התחום הזה. אני מתעדכנת מה חדש ומקבלת הזדמנויות לשמוע ממקור ראשון מה הולך וזה עוזר לי להמשיך להתפתח בתחום הזה.
*קולגות יש?
אין הרבה מתחרים שזה גם לא ברור כי אני דווקא הייתי מאוד פתוחה עם התהליך שלי וזה גם מה שהביא אותי לדבר איתך היום. בשנקר יש מין אווירה כזו שחייבים להסתיר ולהיות דיסקרטיים ולא לספר החוצה, כך גם בין הסטודנטים. אני אף פעם לא הייתי בראש הזה ותמיד שיתפתי והראיתי ולא הייתי 'שושו' כך גם בחיים שאחרי. בגלל שאני מדברת זה הפך אותי להיות מאין מומחית בתחום הזה עד שבאמת צברתי כל כך הרבה ידע מכנסים וממפגשים עם אנשים כך שבאמת יש לי מה לתת. למדתי שבדור שלנו זה חשוב לשתף כי זה פותח המון המון דלתות ואלו שלא מדברים פשוט לא מדברים עליהם ולא מדברים איתם. גם אם מישהו יעשה משהו כמוני, הרעיונות לא נגמרים, יש כל מיני סטודנטים שמנסים ומתייעצים ואני באמת משתדלת לענות לכולם כי אני לומדת גם מהם. אם הם יבואו עם משהו מיוחד ומגניב אני אלמד מהם, זה תהליך יצירתי לומדים אחד מהשני ומעבירים את כל זה למה שאתה, מה שיש בך המחשבות שלך האסטטיקה שלך.
יש התפיסה של הבגד הרך הנגזר ממטר רץ ויש את הצורות היותר גיאומטריות כמו משולשים שהן כמו מחוך. החומרים אינם עשויים מפלסטיק כל הגומי עשוי מחומרים ממוחזרים ואפשר גם למחזר. את כל השמלות שלי אני יכולה למחזר ולעשות מהן חוט חדש 'פילמנט' חדש ולהדפיס ממנו בגד חדש, זה הצד היותר אקולוגי של אופנה בהדפסה תלת מימד.
אני יכולה להכניס שמלה שכבר נמאס לי ממנה לבלנדר שהופך את החומר למאין אבקה. בחום מסוים המכונה הופכת את האבקה לחוט שיוצא מתוך המכונה ואיתו את מזינה את המדפסת.
כמו שלמדפסת רגילה יש טיונר של דיו אז כאן זה מגיע בצורה של חוט. מזינים את המדפסת עם הפילמנט, במחשב עושים את הגזרות, ההתקשרות בין המחשב למדפסת היא עם כרטיס USB כמו של מצלמה כך שהמדפסת יודעת איך להדפיס זאת.
כמו דבק חם גוש של דבק שעובר דרך גוף חימום ומוציא את זה כמו חוט אותו דבר עם מדפסת רק שהיא זזה לפי הצורות. עיגול היא תזוז במעגלים.
